פגישה על מדרגות "בית לסין"
לפני כך וכך שנים, בתחילת צעידתי על נתיב המודעות, שיחק מחזה שכתבתי בתיאטרון "בית לסין" ("בן חור והרבנית" עם חגית דסברג ועמוס לביא).
באחד מביקורי בתיאטרון פגשתי את ג'וליאנו מר. הוא ניגש אלי ואמר לי בהתלהבות רבה "שמעתי שאתה בתחום המודעות, אתה יכול ללמד אותי משחק בלי אגו"?
ישבנו לנו יחד בתחנת האוטובוס שברחוב ויצמן מול התיאטרון לחשוב מהו משחק בלי אגו. ומדוע ג'וליאנו רוצה לשחק בלי אגו.
"אתה מבין", הוא אמר, "יש פה איזו שליחות גדולה ואם האגו שלי מתערב השליחות הולכת לאיבוד". הוא יה מאד כנה ומאד רציני בדבריו.
אמרתי לו שמהכירי את עולם המשחק (אחרי ככלות הכל זה הדבר שעסקתי בו בכך וכך השנים האחרונות) זו התנגשות מאד גדולה. מדוע אדם נעשה שחקן בכלל? מדוע לאדם יש צורך לעמוד על הבמה ולהציג לפני אנשים?
"נכון", הוא קפץ, "זה ברור שזה בא מהצורך לקבל אהבה והערכה וחיבוק, כל מה שהאגו כל כך זקוק לו, וברור ששחקן הוא מאסטר באגו, אני יודע, אבל אני רוצה למצוא דרך וסיבה אחרת, לעשות את זה אחרת".
אמרתי לו שאיך שאני רואה את הדברים חייבים קודם כל להכנס לתהליך עמוק מאד של מפגש עם עצמך, לפגוש את המקומות הכואבים שלך, את החולשות שלך ולסלוח עליהם. ודרך כך לקבל את עצמך באופן שלם ומלא וזאת על מנת שלא תזדקק יותר לאהבה והקבלה החיצונית של קהל. רק אם אתה נקי לחלוטין מההזדקקות הזו אתה יכול לעשות כל דבר, כולל לשחק על הבמה בלא הצורך למלא חסר וריקנות שאהבת הקהל מספק לך, או הצורך להופיע כמישהו אחר.
אז, אמרתי לו, אני מאמין שהמשחק שלך יעלה ברמתו לדרגות לא מוכרות וגם תדע שאתה משחק שלא על מנת לספק את צרכי האגו.
"האם אתה מוכן להתחיל בזה עכשיו"? שאלתי בהתרסה.
הוא הביט בי בחיוך קטן כממתיק סוד ואמר לי: "כבר התחלתי".
וידעתי שזו אמת צרופה. הוא אכן כבר התחיל. לפגוש את עצמו במקומות הכואבים והעמוקים ביותר.
ככל דבר שניגש אליו הוא עשה זאת באומץ עצום, בלי פשרות, בלי הנחות עד אל לב ליבו של הפצע. והוא הגשים זאת. ברמה מאד גבוהה ג'וליאנו הגשים את מה שחשבתי ללא אפשרי - לשחק בלי אגו, לעשות תיאטרון בלא אגו.
הרבה מאד זמן לא נפגשנו ג'ול, ובעולם הקשה, הזועם, המריר שבו אנו חיים, אורך יחסר לי מאד.
אוהב אותך
נדב
